ללמוד להתמודד עם ההפרעה הסכיזואפקטיבית שלי

ישנתי על רצפת אריחים במהלך חורף בניו אינגלנד עם מעט מאוד חום וללא שמיכות. רעבתי עד לנקודה בה ירדתי יותר מדי במשקל. אחרי כל הכאוס הזה אושפזתי בבית החולים האזורי בפורטסמות 'שם הצוות איבחן אותי סכִיזוֹפרֶנִיָה , במיוחד הפרעה סכיזואפקטיבית.

במהלך הפרק הראשון שלי של הפרעה סכיזואפקטיבית, חוויתי פסיכוזה עד כדי כך שהתקשה לדבר יותר מכמה מילים בכל פעם. הייתה לי חשיבה התייחסותית ואיבדתי את גבול האגו שלי. הכל חיצוני ופנימי התמזג יחד.

האמנתי שיש רשת טלקינטית ומחשבותיי מועברות לכולם בעולם.

שירותי ייעוץ בחינם בקרבת מקום

המשמעות של האבחנה הזו הייתה משהו שדחיתי בהתחלה. לא קיבלתי כחלק מובנה ממי שאני. בהתחלה זה גרם לי לחשוב שאני מוזר ושונה מכולם. לא אהבתי להרגיש שאני נפרד מאלה שהיו בריאים ו'נורמליים '. התפיסה העצמית שלי באותה תקופה הייתה שאני סוג של אדם מוזר, ולכן שמיעת האבחנה הזו חיזקה את הרעיון הזה.

כשהתבגרתי והחל מהשלבים המביכים של תחילת שנות העשרים ואמצע העשרים, היה קל יותר להפריד את עצמי מהמחלה. כשהתחלתי להיות נוח יותר עם מי שהייתי, הצלחתי לחשוב על מצבי הבריאותי הנפשי כאינו זהה לאישיותי. הלך הרוח החדש הזה אפשר לי למיין את האבחנה לסדרה של תסמינים.

נושא אחר שעמדתי בפניו ייחסתי לסכיזופרניה את כל הדברים - את כל האימה ההיא - שקרתה בקולג '. הרגשתי שאם אגלה את האבחנה, זה יגלה מיד את כל הרגעים המביכים שחוויתי מהפרקים שלי; כל הכאוס, הפסיכוזה וחוסר ההתמצאות. הייתי עצבני גם לפגוש אנשים חדשים. מוזר לומר, אבל לא הבנתי כשפגשתי לראשונה אנשים חדשים שהם כבר לא יודעים הכל על מצבי. הנחתי גם שכל מי שסבל מסכיזופרניה חווה את אותה חוויה בדיוק.

מתחם עליונות מול מתחם נחיתות

בשנים מאוחרות יותר הבנתי שהמשותף היחיד הוא חלק מהתסמינים. הסובלים מתנסים בהזיות שמיעה וראייה, חשיבה התייחסותית, ליקוי בדיבור ופסיכוזה. כשאני לחשוף מחלת הנפש שלי, זו פשוט סדרה של תסמינים שהתמודדתי איתם. זהה לכל אבחנה אחרת.

הנושא הנוסף שהתמודדתי איתו כאשר אובחנתי כסובל מהפרעה סכיזואפקטיבית היה הסטיגמה סביב האבחון. בהתחלה ממש דמיינתי שזה יכול להיות מגניב, תווית שמייחדת אותי. אולי הרעיון הגיע מצפייה רב מדי בטלוויזיה.

אולם לאחר שהאבק התפוגג מהפרק השני, הבנתי שאבחון זה מהווה בעיה ענקית ממספר סיבות. נאבקתי להתרועע ולהתקשר עם מכרים חדשים. אנשים היו מתבדחים על מצבים של בריאות הנפש והיה לי קשה להתמודד כי לקחתי את זה באופן אישי. לשמוע אנשים לזלזל בסובלים ממחלות נפש היה כואב.

זה כאב כי זה הרגיש כאילו הם מדברים עלי. גם לא יכולתי לעמוד על עצמי כי דאגתי שחבריי לא ירצו לבלות איתי אם אגלה את האבחנה שלי או הגן על אחרים עם מחלת נפש. הסטיגמה נגד מחלות נפש עדיין חזקה והרגשתי אותה בחריפות.

לאחר שגיליתי את מחלתי בפני כחמישה-שישה חברים, הבנתי שלאנשים הטובים בחיי לא אכפת מאבחון הפרעה סכיזואפקטיבית. גילוי המחלה חיזק למעשה חלק ממערכות היחסים שלי - אנשים ידעו את הסיבות שאני לפעמים מסורבלת מבחינה חברתית. הם נעשו מקבלים יותר. והגילוי שימש גם כמבחן שימושי - מי באמת ירצה להיות חברים עם מישהו שהיה כל כך סגור עד כדי להפלות אנשים עם אתגרים בבריאות הנפש?

ככל שמרגישים את זה סטיגמה לבריאות הנפש שמנעתי מאנשים להתאגד עם חולי נפש, הבנתי שמדובר יותר בחוסר הביטחון שלי, במחשבות ובהתנהגויות הלא בריאות שלי. חברים שיודעים שיש לי הפרעה סכיזואפקטיבית תמיד טקטטיים כשהם מדברים בריאות נפשית , והם באים אלי כמשאב כאשר הם, או מישהו שהם מכירים, עוברים תקופה קשה. נודע לי שרוב הזלזול באנשים הסובלים ממחלות נפש נובע מחוסר השכלה. זה לא היה בהכרח אפילו זדוני.

איך לנחם מישהו עם חרדה

האבחנה שלי של הפרעה סכיזואפקטיבית היא פשוט הצהרה על תסמינים. לבעיות בריאות הנפש הללו אין שום קשר למי שאני. אני רוצה לומר שאם למישהו מצונן, זה לא אומר שיש לו אישיות חולה או שהוא אדם רע.

בשנים הראשונות להחלמה שנאתי לחשוב על האבחנה בגלל כל הסימפטומים מהם סבלתי. עם זאת, כשהייתי בריא יותר, היה לי יותר נוח עם האבחנה כי זה לא השפיע על חיי היומיום שלי. ככל שהתקדמתי בטיפול, השגתי שליטה במחלה הקלתי על הפחדים שהיו לי בתחילה. ההתקדמות הפכה את הסימפטומים שלי לניהוליים יותר וקל יותר לדבר עליהם. סוף סוף שלטתי בחיי.