יום שלישי בספטמבר: ההשפעות המתמשכות של 11 בספטמבר

יום שלישי בספטמבר. אני זוכר איזה יום יפה זה היה. זה גרם לכל מה שקרה להיראות סוריאליסטי יותר. התעוררתי כדי ללכת ליום הראשון שלי בבית הספר לכיתה במכון לאמנויות יפות בעיר ניו יורק. בדרכי החוצה הדלת הפעלתי את הווארד שטרן, כשהרדיו מדבר כגורם הפורץ הליי-טק שלי כשאני פורץ לאחרונה בדירת ברונקס שלי. מישהו התקשר על תאונת המטוס הראשונה. האוורד לא ידע אם זו בדיחה וגם אני לא. פניתי ל- CNN וראיתי את המטוס השני מתרסק. ואז יצאתי מהדלת אל הרכבת התחתית. זה היה נורא, אבל המגדלים עדיין עמדו ולא רציתי לאחר ביום הראשון שלי. אחרי הכל, העיר המשיכה לעבוד כשמרכז הסחר הופצץ שנים קודם לכן.

הגעתי עד רח '86 ברכבת 5, כולם דיברו על מה שקורה. אבל משם, ה- MTA שלח את כל הרכבות חזרה לעיר, אז יצאתי והלכתי דרומה, השמים כחולים צלולים ומושלמים, פגומים רק בענני עשן שחורים מדרום. תוך כדי הליכה שמעתי מכשירי רדיו של מכוניות חונות, תחנת החדשות 1010WINS מתנפנפת כשעברתי על פני כל מכונית. המגדל הראשון היה למטה.

בבית הספר כל מי שהצליח להגיע הצטופף סביב טלוויזיה אחת. לא היו שיעורים. המגדל השני נפל. קווי תאים וקווי קרקע נתקעו. האינטרנט, שנועד לעמוד במתקפות גרעיניות, העביר מיילים ללא בעיות. כולם ניסו לבצע צ'ק-אין, להרגיע זה את זה שהם בסדר, הם בחיים.

אנשים מודאגים. מה ייפגע בהמשך? האו'ם? פסל החירות? מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, רחוב מאיתנו?

בהפרעות עובדתיות, המטופל

סוף סוף עברתי לחבר שלי שעבד בצל המגדלים. הוא ענה לטלפון בעצמו בבית הוריו בווסטצ'סטר. הוא הלך לגראנד סנטרל מרחוב וול והוציא את הרכבת האחרונה החוצה.

החבר שלי הלך בכיוון ההפוך מקולומביה פרסביטריאן, אסף אותי ופנינו לדירתו מעבר לסנטרל פארק ליד לינקולן סנטר. בפארק הכמעט ריק, האחו הגדול, בו שוכנים כל כך הרבה קונצרטים בלתי נשכחים, היה מכוסה במיליוני יונים, כל ציפור שחיפשה ביטחון ירוק בעולם מזועזע. יונה בעיר ניו יורק הולכת רגל יותר מחיה אווירית, לרוב רצה לאורך המדרכה כדי להימנע מטיסה. עכשיו הצאן התרומם בהמוניו בכל פעם שמישהו התקרב, הסתחרר ואז חזר.

הפרעת אישיות גבולית במערכות יחסים

ביליתי את שלושת הימים הבאים בחדר של החבר שלי, עשיתי את מה ששאר ניו יורק עשתה, וצפיתי בחדשות 24 שעות. בכי על אותן תמונות, חוזר שוב ושוב, מחזק את הלחץ הטראומטי הקולקטיבי שלנו. רצינו לעזור, אבל לא היה מה לעשות. לא יכולת אפילו לתת דם, הבנקים היו מלאים.

בסופו של דבר בית הספר התחיל לגבות, אבל תולדות האמנות נראו די חסרות משמעות מול אנשים שמתים. האחוזה היפהפייה, שהוסבה בשדרה החמישית שבית הספר שוכן בה, ששמחה אותי כשביקרתי בשנה הקודמת, נתנה לי התקפי חרדה. יכולתי לשבת מול פרופסור, בתוך העומס התרבותי של משרדם בזמן שהם אמרו לי שהצלחתי טוב במצגת, אבל הייתי מרגיש שאני הולך להתעלף, לזרוק ולמות. לא יכולתי להתרכז. הציונים שלי החליקו. איבדתי את מלגת הרכיבה המלאה שלי.

סוף סוף התחלתי ללכת למרכז בריאות הסטודנטים לטיפול ותרופות, ואז, כאשר המפגשים שלי שם נגמרו, נשלחתי לבית החולים סנט וינסנט בווסט וילג 'כדי לקבל מטפל במשרה מלאה. חלק מתהליך זה היה הערכת תושב בבית החולים. אחרי שישבתי בחדר המתנה כללי עם אנשים שסבלו כמובן ממשבר פסיכיאטרי הרבה מעבר לבעיות הקטנוניות יחסית שלי, הרגשתי אשמה שאני אפילו שם, וגוזל את המשאבים היקרים שלהם.

אמרתי לתושב זאת והוא אמר שהוא מעדיף לעבוד עם מישהו כמוני כי בעוד שכולנו זקוקים לעזרה, אני הולך להשתפר. התלבשתי בזה. ולמרות שזה לקח שנים, בסופו של דבר השתפרתי, אם לא טוב. לא היה רגע יוריקה. אבל התקפי הפאניקה היכו אותי בתדירות נמוכה יותר, החרדה הלכה ושפל. לא קיבלתי את התואר, אבל קיבלתי עבודה טובה בתחום אחר. ירדתי מהתרופות שלי. כשחרדה התעוררה ניסיתי טכניקות CBT, אם זה לא מספיק התחלתי לראות מישהו שוב. זה בא והולך.

לעולם לא אדע אם הייתי מפתח הפרעת חרדה כללית אם אותו יום ספטמבר היה יום ראשון חסר אירועים בכיתה. לא היה שום שליטה בניסוי זה. אולי היה איזה מוזר של גנטיקה וגידול שהניח קו תקלות בנפש שלי שרק חיכה להיסדק.