איך שהייתי בצבא שינה את דעתי לתמיד

בחג המולד הראשון שלי בעירק נפגענו מפצצת דרכים. זה יכול היה להיות גרוע יותר. למרבה המזל, אף אחד לא מת בפיצוץ הזה. חזרה לבסיס האש, התאפשר לנו להתקשר בטלפון הלוויני. יש אנשים שסיפרו בחופשיות להוריהם או יקיריהם על מה שקרה. הרגשתי שבלתי מתקבל על ידי חי'ר - למה להפחיד אנשים בבית? - במקום שהתמקמתי בנושא האהוב עלי: מזג האוויר. אוי סטואי לי.

כעבור חצי שנה טיילתי באירופה עם חבר שלי מאותה מחלקה. לא הייתי אומר שראינו כל כך הרבה אקשן, ובכל זאת היה כעס שניכר בשנינו. מאה וחמישים מייל לשעה נראו איטיים מדי. השלכנו את זעמנו על מישהו בדרכנו. זעם מילולי, אך בכל זאת בעייתי. כל מה שחוויתי הסתתרתי רק בזכות היותי זר בארץ מוזרה: הרעש של שפה זרה ואנשים שהולכים בדרכם סיפקו לי פקעת מושלמת.

זה דבר מוזר להסתכל אחורה על הצעיר שהייתי פעם. אני מודע לאלכימיה הכרוכה בלכידת האמת את מוחי אז, לא להקצות איזו התגלות עכשווית, אוצר מילים עדכני בחזרה לעבר, לזיכרונותיי באיזה ניסיון חצי אפוי להחליק עם מי שהייתי אז. מי שאני עכשיו. יהיה זה מפריע לי שלא להזכיר שאני חווה מצב תודעתי - יחד עם כל התחושות הנלוות - שלא הייתי מודע אליהם, ואשר באמת לא היו לי מילים לגביהם.

במקום זאת היה קל יותר לתפוס מילים אחרות, ביטויים אחרים, סיסמאות אחרות שהיו זמינות בזמני. אני מדבר על תפיסת תפקידי כחייל - מילה שקושרה הן לאזרח והן לצבא הצבאי - ולכל הערכים הטבועים בתפקיד זה: בין אם זה מסרטים או מחיילים אחרים סביבי או ממה שיש לך. בזמן שאני כותב, אלה מבעבעים, מילים וקובעות מזמן אחר: איתנו או נגדנו, כבוד, נלחם למען חירויותיך.

ידוענים עם הפרעה בספקטרום האוטיזם

כמובן שתפקיד זה כולל שייכות לקהילה, יחד עם כל הקורבנות הנדרשים על מזבח המשימה, של עשייה למען האדם הסמוך אליך. זו האחווה ששומעים אליה מתייחסים לעיתים קרובות. ואמנם, בעבודת צוות זו ניתן למצוא בקלות משהו לאבד את עצמו אליו, משהו שיחזיק את השדים במאכל ואוכל בכל עת להרהורים.

אולי אני קשה מדי. עבודת צוות זו היא דבר שהתחיל מוקדם בצבא. באימונים בסיסיים התחננתי למערכת התרבות והאמונה של הצבא. זה כלל את הרעיון הזה של אחווה, אם כי הכניס גם הפרדה מדודה מאוד בינינו לבין האזרחים עליהם הגנו. ההפרדה הנפשית הזו היא עכשיו משהו שאני מנסה להתגבר עליו, אבל אז זו הייתה דרך מבורכת לעזור למרחק האמיתי מאוד ביני לבין העולם האזרחי.

לאחר שעברתי את הצבא, לא יכולתי, לא יכול, לעזור להסתכל על חיים אחרים, על תפיסת עולם שונה מאלה שלא שירתו. אני לא מתכוון רק לסטואיות שלי, כמו באותה שיחת טלפון של חג המולד בבית. אני מדבר על התרבויות השונות, על כך שכבר אין את אותו הרעיון של עבודת צוות - אותה אחווה שוב - מייצג אובדן או לפחות פער שיש למלא.

התהום הזו אומרת משהו מההשפעות על מוחי, על בריאותי הנפשית. כי זו כמעט שאלה של הבנת המציאות של האדם: איך לעבוד עם האדם שלידך - אינדיבידואליות או עבודת צוות; איך אתה רואה את העולם - הדיבורים הקלים על מלחמה בתור תרופת פלא או כקללה; איך אתה מקבל חדשות - בתמימות או בציניות. אם התהום ביני לבין חבריי אזרחית רחבה מדי, המציאות שלי נמתחת עד לנקודת השבר, אי שם מעבר לנהיגה פזיזה.

כשאני נוהג אני לא ממהר יותר. זקן מדי, אולי. או אולי סימן לחזרה למצב נורמלי. זה היה מסע סיזיפי. כדי לגשר על התהום שקראתי כמה שיותר על העולם - חלק מחינוך מחדש שנכפה על עצמו. כל מה שעשיתי הצעיר הוא עשה תחת תפיסות מוטעות גדולות. אם אותה אחווה הייתה סם רב עוצמה, כך גם בורותי, חטא שאולי יחלים ממנו לנצח.

קריאת היסטוריה וספרות מביאה ידע חדש ומשתילה את רגלי על קרקע מוצקה יותר, שופכת אור על התהום גם אם היא לא תמיד מגשרת עליה. פניתי גם לכתיבה על העולם כדי לעזור בהפגת האשמה שלי, לתקשר עם העולם הזה. סיפורת, ספרי עיון. הזכרתי איך לא היה לי את אוצר המילים אז להבין מה עובר עלי. עלי להבהיר שגם עכשיו זה תהליך מתמשך, עדיין מחפש את המילים. אני כותב, אדם דיבוק. אולי הניסיון הוא חסר תועלת. אני מציין את התגובות השונות מאוד מוותיקים (לא משנה המלחמה) ואזרחים, ובכל זאת אני ממשיך לכתוב. תְהוֹם. בּוּרוּת. מה יש עוד מלבד להמשיך לנסות להגיע לחברתי?

ביו: נלסון לובה הוא ותיק וסופר. כיום הוא גר בסיאטל ומחברם של 1000001 לילות אמריקאיים. תוכל לברר פרטים נוספים עליו בכתובת nelsonlowhim.blogspot.com .