לא הייתי בטיפול בילדותי, אבל הייתי צריך להיות

למרות ש- Talkspace אינו זמין לאנשים מתחת לגיל 18, אנו מכירים בחשיבות של מתן תמיכה להורים לילדים עם בעיות נפשיות.

כמתבגר בתיכון, לא הרגשתי נכון.

תמיד הייתי כועס ואומלל. הרגשתי עצוב וחסר תקווה באופן גורף ולבד. ביליתי זמן עצום במחשבות על התאבדות. הייתי מכה קירות עד שפרקי האצבעות שלי דיממו. היו לי יותר ויותר התמוטטויות נפשיות.

אבל לא ידעתי למה. ולא ידעתי מה לעשות בקשר לזה.

איש שהכרתי לא השמיע שהם מרגישים באופן דומה ולא שמעתי על מישהו שמרגיש עצוב ביותר ללא סיבה נראית לעין. אפילו לא שמעתי על מישהו שהכרתי שהורג את עצמו. חשבתי שהמילה 'מדוכא' היא פשוט מילה נרדפת לעצוב. לא היה לי הסבר למה שקורה בראש. הרגשתי לכוד לגמרי, בלי מי לדבר, אף אחד שלא יבין.

מכיוון שלא הבנתי את עצמי ולא יכולתי לשים מילים, מונחים או הגדרות כיצד אני מרגיש, יהיו לי התקפי חרדה קבועים. בלילה כשמחשבות קודרות ומבלבלות היו משתלטות, הייתי מתייפח ומרעיד ומזיע, ליבי דוהר. לא הייתה לי הבנה מה קורה. חשבתי שאני משוגע.

סימני אזהרה לכוונה אובדנית

לילה אחד אמא שלי הגיעה לחדרי והחזיקה אותי בזמן שהתנדנדתי, רעדתי ובכיתי. ידעתי שהיא רואה מדי פעם מטפל והלכה לפגישות קבוצתיות כדי לעזור להתמודד עם ההתמכרות לסמים שלי. חשבתי שזה משהו שהיא עוברת, לא אני.

היא לבסוף שאלה, כל כך בעדינות, אם אני רוצה ללכת לדבר עם מישהו.

'זה יכול לעזור,' עודדה אותי. 'אתה יכול להגיד כל דבר בראש שלך, כל דבר בכלל. אתה יכול לספר להם הכל על הרגשתך. הם יבינו. '

ברגע החולשה שלי הסכמתי שאולי זה יכול לעזור. משהו בחיי היה צריך לתת.

מה לצפות כשאתה בדיכאון

אבל למחרת כעסי שוב דרדר את עצביי עמוק לליבי. אמי עקבה בערב הקודם ושאלה אם אני עדיין רוצה לדבר עם מישהו, אם היא צריכה להתחיל לפנות לאנשים באזור.

'אין סיכוי,' לעגתי לה. ראשה צנח באכזבה. 'אני לא אדבר עם איזה כיווץ.' ירקתי את המילה האחרונה.

מלבד אמא שלי, לא הכרתי מישהו שהלך לטיפול. לעתים קרובות היא דיברה על כמה זה נורמלי, כמה זה יכול לעזור לכולם, לא משנה הנושא שלהם. לא חשבתי שיש בעיה ללכת לטיפול, אבל פחדתי לחשוב שאולי יש איתי בעיה, שהאמת תתגלה ואני אתייג כמי שהנחתי שהייתי: 'משוגע'.

בגלל הפחד הזה, לא הלכתי לטיפול בזמן שהייתי בתיכון. לקח לי עוד חמש שנים ומות אחי סוף סוף להביא את עצמי לשם. ברגע שעשיתי זאת, התחרטתי מיד על כל ההיסוס והדחיפה שלי.

אחרי שהלכתי, סוף סוף שנות ההתבגרות הכואבות שלי היו הגיוניות. הייתי בדיכאון קשה בתיכון. למרות שעדיין הייתי כצעיר בן 20 ומשהו, סוף סוף יכולתי להבין ממה סבלתי. המחשבות והרגשות שלי התחילו להיות הגיוניים. ידעתי מה הסיבה. הבנתי את העומק והמורכבות של רגשותיי השורשיים ולמדתי מנגנוני התמודדות.

והכי חשוב, למדתי שאני לא לבד. הרגשתי כלוא בתוך ראשי כל כך הרבה זמן, לכוד מתחת לזעם וכאב. סוף סוף יכולתי לדבר בגלוי על רגשותיי כפי שמעולם לא היו לי מעולם; סוף סוף הצלחתי להיות אהה! רגע על הסיבה שאני כמו שאני.

במבט לאחור, הלוואי שלאותה ילדה עצובה ומבועתת היה האומץ להתמודד עם השדים שלה במקום להכחיש אותם. כל היבט בחיי היה הגיוני הרבה יותר. הייתי מבין מי אני יותר עמוק כאדם, שאין שום דבר רע בי, שאין שום דבר רע בלהרגיש עצוב, כועס או בודד. הייתי יודע שיש דרכים לעזור לי, לעודד אותי ליהנות מחיי.

הייתי חמוש במונחים המגדירים את מה שעובר עלי: דיכאון קליני, התקפי פאניקה, טראומה. הייתי יכול לקיים מערכת יחסים טובה יותר עם אמא שלי כי לא הייתי טובע בכעס שלי. הצלחתי להיפתח לגבי מחשבות ההתאבדות שלי במקום להיתקע איתן לבד, בתקווה שלעולם לא אקח אותן ברצינות יתרה. הייתי מבין שהמחשבות האלה ליוו לעתים קרובות דיכאון, שאני בכלל לא 'משוגע' על כך שחשבתי אותן.

חוסר שינה גורם לדיכאון

כל מה שאני יכול לעשות זה להיות אסיר תודה על כך שאני מבין עכשיו, שלא הלכתי עוד יותר זמן בלי שזיהיתי את הרעל במוח שלי. עכשיו אני מנסה לעודד אנשים אחרים להתמודד עם השדים והמאבקים שלהם בראש ובראשונה, במוקדם ולא במאוחר. לא כדאי להתעלם ממחשבותיך או להעמיד פנים שהרגשות שלך אינם שם. גם בגיל צעיר מאוד, חשוב לדעת שאתה לא לבד.