כשכעס ורגשות מנהלים את חייך

אישה זועמת קריקטורות נפיחות

התחלתי להיות מודע לעצמי לכעסי בתחילת שנות ה -20 לחיי לאחר שאובחנתי כדו קוטבית. זמן קצר לאחר האבחנה שלי הייתי בבר עם כמה חברים וחבר לשעבר הופיע עם חברתו החדשה. נאמרו כמה מילים ובמקום להתרחק להתקרר, זרקתי את עצמי וכרכתי את אצבעותיי בגרונה. שני סדרנים משכו אותי וצפרדעים צעדו אותי עד הדלת. למרות שברור ששתיתי, נכנסתי למכונית שלי וחלפתי במהירות לבית של חבר. התרסקתי על הספה שלהם ונסעתי הביתה פיכח למחרת בבוקר.





התפלאתי אחר כך שלא נהרגתי בגלל נהיגה בשכרות, ואם הייתי, כמה חיי היו משתנים. התפלאתי שאישומי תקיפה מעולם לא הוגשו נגדי. התפלאתי גם איך ייתכן שהכעס שלי הפך לנורמלי החדש שלי.

זו הייתה קריאת השכמה. משהו היה צריך להשתנות, אבל השינוי בפועל לא היה מגיע עד מאוחר הרבה יותר.





היום אני מכנה את זה 'תסמונת השולחן ההפוך'.

לעתים קרובות, וללא אזהרה, אני יכול לעבור ממצב רוח מתון ויציב למדי לכל הזעם. לפעמים יש טריגר, אך לעתים קרובות ההדק ההוא שפיר: מישהו אומר משהו שאני לא אוהב (בדרך כלל באינטרנט); אני מתוסכל ממשהו שאני עובד עליו; הרשימה נמשכת. בפעמים אחרות אני מתעורר במצב כזה של זעם, אני צריך להסיר את עצמי מרוב האינטראקציות האנושיות לאותו יום. לפעמים הכעס שלי שוכך תוך כמה שעות, ופעמים אחרות לוקח כמה ימים להירגע.



בידיעה שאני מסוגל לכעס פיזי, אני מנסה לשמור על עצמי, אבל היו כמה פעמים שנכשלתי. רישומי יומן קודמים מספרים סיפורים על פגיעות ושריטות של חברים לשעבר. פעם דחפתי את אחי דרך דלת. היה לי מזל מאוד שמעולם לא חטפתי מכה, אם למען האמת, הייתי מרגיש - באותה תקופה - מגיע לי.

פעם יצאתי עם מישהו שהיה גם חולה נפש וגם היו לו בעיות כעס. הוא דחף אותי לאמבטיה של כף הרגל. הוריתי לו לצאת מדירתי ועזבתי את הקשר באותו יום. אבל אפילו לדעת מספיק כדי לסיים מערכת יחסים פוגענית, הרגשתי בחשאי שמגיע לי את זעמו אחרי היסטוריה ארוכה של פיזיות עם אנשים כשאני כועס.

מבחן חרדה חברתית לבני נוער

הכעס שלי הוא לא רק להכות או להיות פיזי, לפעמים הוא מתבטא בדרכים אחרות. יש מקרים שבהם אני מלהיב אנשים בגלל מה שאני מחשיב כקל או כשאני מאמין שהם טועים. נראה שאני תמיד קופץ למסקנות מהירות, שיטה שלי מְרַפֵּא מכנה 'כדור קריסטל', ולא באופן מפתיע, אני מבין אחר כך שאני כמעט תמיד טועה.

לפעמים אני מפוחדת ובמקום לעבוד מה מפחיד אותי, אני מתפרץ. אין לי שום תחושה של גבולות אישיים. היו תקופות שהפרעתי כי אני זקוק לתשומת לב ולא לקבל את זה גורם לי להיות כועס עוד יותר. אני גם מאוד אגרסיבי - עד כדי כך שזה לא יוצא דופן שמישהו יגיד לי שהוא מפחד ממני.

כשאני כועס, הנשימה שלי נעשית בלתי יציבה ושיני כואבות מהטחינה. להיות רגוע ורציונלי לוקח מושב אחורי. כשאני בסופו של דבר נרגע תמיד יש חרטה ותמיד תחושת האשמה העצומה.

עבדתי קשה כדי לשלוט בכעסי. עברתי שיעורי ניהול כעסים כשלא הייתי מטופלת, מה שעזר במידה מסוימת. אך ניהול חוסר איזון כימי ללא תרופות יכול להגיע רק עד כה. כאשר בסופו של דבר קיבלתי תרופות, הכעס שלי התחיל להתמעט. ההיבט הפיזי דעך כמעט לחלוטין. עכשיו אני רואה את הכעס מגיע, ואילו לפני כן הוא יתהפך ללא הודעה מוקדמת.

אני אומר לבעלי ולאלה שאני נתקל בהם שאני מרגיש שאני כועס, שאני צריך להתרחק כדי שלא אהיה מטומטם. המשמעות של 'התרחקות' היא בדרך כלל שימוש טכניקות מרגיעות כגון מדיטציה, קריאה, סריגה או טיולים. זה נכון מה שהם אומרים - פעילות גופנית היא דחיפה נהדרת לעזור לאלה שחולים בנפש וההליכות היומיומיות הארוכות שלי עזרו מאוד.

אבל זה לא תמיד מושלם. אני צריך לעבוד קשה כדי לתקן יחסים שנפגעו מכעסי וכן עבדו למנוע מעצמי ליצור לעצמי בעיות חדשות. אני צריך להזכיר לעצמי שזו לא אני אלא המחלה שלי. עלי להזכיר לעצמי שיש לי רשת תמיכה של אנשים המודעים לכעס שלי, יודעים שהתפרצויות שלי אינן התקפות אישיות עליהם, וכיצד לעבוד איתי אם אני מתחיל לצאת משליטה. אני יודע שזה משהו שאצטרך לנהל במשך כל חיי. במקום להיבהל מהתנהגותי בעבר, אני משתמש בה ככלי לעזרת עתיד טוב יותר.