שקרים החרדה שלי אומרת לי

קפוץ אל: תגובה לא הגיונית תהליך הכניעה-איטי עד כאב

היום הראשון שלי בתיכון היה גם הפעם הראשונה שהבנתי שאני חרד. זה היה כאילו מתג עלה במוחי מרגיעה למצב מחוץ לאתר התרשים מאובן. הייתי עצבני בעבר, אבל זה היה זן חדש של מתח. כשנכנסתי לבניין, הרגשתי תחושת פחד שאיני יכול להבין והייתי חסר אונים להתגבר. אולי זה היה פחד משינוי - האם באמת אוכל להתמודד עם לימודים בבית הספר הגבוה? אולי, זה היה הפחד הישן והמוכר הזה מדיבור. הייתי מגמגם כל חיי ועם גמגום לימדתי לפחד ממצבים שדרשו ממני להציג את עצמי לחדר או אפילו רק לאדם אחד חדש.

תהיה הסיבה אשר תהא, העברתי את כל יום הלימודים במתח נפשי ופיזי כאילו הכנתי את עצמי למתקפה שמעולם לא הגיעה אך בבהלה בלתי פוסקת. עברתי את היום הראשון הזה בעור השיניים. דיברתי רק כשסביב ילדים שכבר הכרתי מחטיבת הביניים וכשמורה עם כוונה טובה ביקשה שנסתובב בחדר ונציג את עצמנו בפני הכיתה כשובר קרח. פרט לאותם מצבים, בקושי דיברתי באותו היום והפחד מעולם לא התלבט. כשהסתיים בית הספר חזרתי ישירות הביתה והלכתי לישון ב -4 אחר הצהריים, מותש כאילו רק רצתי מרתון.

כמו כל הרגשות, גם החרדה הזו חלפה מהר יחסית ותוך כמה ימים הלכתי לשיעור מבלי למצות את עצמי באימה. למרות החוויה הזו ועוד אינספור רגעים בחיי להיפך, מעולם לא חשבתי על עצמי כעל אדם עם חרדה.

לאחר מכן, עברתי התקף חרדה ראשון בגיל 20. הייתי צעיר בקולג ', וכחודש לפני כן היו לי בעיות קיבה קשות, שבדיעבד הייתה כנראה החרדה שלי המתבטאת בכאבים גופניים. בקושי יכולתי לאכול בלי שהגוף שלי יתקומם נגדי. לאחר כל ארוחה, הכפלתי מכאבים, התחלתי להתפרנס כמעט לחלוטין מתפוחים וטוסטים. הורדתי 30 קילו בחודש. הרופאים היו המומים. אף אחד לא ידע מה לא בסדר איתי.

אין ספק שאתה מת, החרדה שלי אמרה לי בקולה הקטיפתי והקליל.אתה חייב לדעת שאתה מת, נכון? אתה בהחלט כן.כפי שזה קורה לעתים קרובות, החרדה שלי הייתה חזקה מכדי להתווכח איתה.

ולילה אחד, הרעיון שאני גוסס הכריע אותי. הייתי משוכנע שכל מה שקורה בתוכי לא ניתן לתיקון. אם הרופא לא הצליח להבין זאת, המשמעות היא שזה חשוכת מרפא. וכך החלה התקף הבהלה.

תגובה לא הגיונית

בשבילי התקף חרדה מרגיש כך: אתה רוצה לברוח, הכי רחוק שאפשר, אבל אין נמל בטוח שמחכה לך כי האיום בראש שלך. אתה משוכנע שאתה עומד למות ואין מה לעשות כדי לעצור זאת. איבדת שליטה על הכל. החיים הולכים ומתעצמים לריק ואין לחזור. כך זה נגמר. או שתמותו עכשיו או שתהיו ברגע הזה של פאניקה מוטרפת לנצח. אין אופציות אחרות. אין סוף באופק.

במקרה הספציפי הזה, אני זוכר במובהק שהסתובבתי בחדר האמבטיה במגורים שלי בקמפוס. לסירוגין, ישבתי על הרצפה כשהרגליים שלי נמשכו עד לחזה, רועדים ומתנדנדים, ולחשתי בלי להבין בניסיון להרגיע את עצמי. איבדתי כל תחושת זמן. יכולתי להיות שם דקות או שעות. זה ניחוש של מישהו. אני רק יודע שבאמת חשבתי שמישהו ימצא אותי מת בחדר האמבטיה ההוא. באותו לילה, החבר הכי טוב שלי בא איתי באמבולנס לבית החולים שבו נרגעתי, אמרו לי שיש לי התקף חרדה, נשאל אם אני רוצה Xanax (מה שסירבתי ועכשיו אני מבין שהתגובה הזו כנראה הייתה טעות; אני צריך צעקוכן בבקשה!מהגגות וקיבלתי בתודה את התרופה) ונשלחתי לדרכי.

עם זאת, הרגע הזה עורר בי הבנה: לא הייתי רק בחרדה. אניהיהחֲרָדָה. וזה יצא מכלל שליטה.

כיצד להתמודד עם חרדה משתקת

הגיחה שלי לעולם של טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT) לימד אותי שהמותג הספציפי של החרדה שלי הוא חשיבה קטסטרופלית, מה שאומר שבעצם אני מרהר בתרחישים הגרועים ביותר ומחריף את עוצמת הבעיות לגודל של סוף העולם. הסתבכתי בעבודה? אני הולך לפטר ואני הולך להיות חסר בית. כשאני מתעורר בבוקר, תחושת הבסיס שלי היא בדרך כלל עצבנות, או ביום רע במיוחד, פחד אמיתי ותחושה שוקעת שכל מה שהיום מצפה לי, לא אוכל להתמודד עם זה.

בכל פעם שאני חווה משהו חדש או שקורה שינוי בחיי, הרגש הראשון הוא תמיד פחד, שהבנתי בגלל זה שנאתי כל כך את היום הראשון הזה בתיכון. אני חושב יותר מדי על כל החלטה שאני עושה, אינטראקציה שיש לי, צעד שאני עושה. אני שוכב ער בלילה ועובר על דברים שאמרתי ועשיתי במהלך היום, טובע במבוכה על דברים ששכנעתי את עצמי שאנשים אחרים שפטו אותי או כועסים עלי למרות שאין לי הוכחות ראייתיות.

אני מבלהשעה (ותבכל פעם לדאוג לעתיד, לדמיין יום שבו אני זקן ולהתעורר כדי להבין שבזבזתי את כל חיי במשהו שאני שונא, אף פעם לא מתאהב, פשוט קיים ואף פעם לא חווה את כל הדברים שאני רוצה. לפעמים, בלי שום סיבה, המוח שלי יגיד לי להיבהל. יכול להיות שאני הולך ברחוב או יושב בבית קולנוע, והאור נכבה במוחי, מהבהב את המיליםאתה אמור לדאוג עכשיולרוחב הראייה שלי באותיות גדולות, נועזות ואדומות, ודופק הלב מתגבר, מה שבתורו גורם לי לחשוב שיש לי התקף לב, מה שרק מוסיף לחרדה. בעיקרון, המוח שלי הוא לא מקום שכיף להיות בו לפעמים.

נוסף על כל זה, כשאני בתוך ספירלת חרדה (דבר אמיתי אני נשבע שלא סתם המצאתי!), תמיד יש רמה של אשמה וחוסר אונים שלרוב אפילו יותר גרוע מהחרדה עצמה. לדוגמה, ספירלות החרדה שלי נראות לעתים קרובות כך:

אני מאוד חרדתי כרגע ואני לא יכול להפסיק את זה.
החיים שלי איומים, אני לא יכול לסבול את התחושה הזו.
אני הולך להרגיש ככה לנצח.
לעולם לא אהיה מאושר יותר.
אני כישלון. לכל השאר יש את החיים המשותפים.
אני הולך לסבך את חיי אם אקבל החלטה לא נכונה.
אף אחד לא אוהב אותי. כולם רק מעמידים פנים.
החרדה שלי גורמת לי להיות לא אהוב.
הפעם החרדה לעולם לא תעבור.

וכן הלאה, עד בחילה. הדבר הגדול בכל ההצהרות המצהירות האלה הוא שכל אחת מהן היא קירחתשקר.

הדבר הלא כל כך גדול הוא שלוקח הרבה זמן לשכנע את עצמך שהם לא נכונים.

האם עשב עוזר לחרדה

בשנים האחרונות חלו צעדים מדהימים בחיסול הסטיגמה סביב בריאות הנפש.חשוב להבין שמי שנאבק בחרדה או כל מחלת נפש אחרת לא יכול פשוט לכבות את רגשותיו יותר ממה שמישהו עם זרוע שבורה יכול לעצמותיו להחלים.שאלות כמו למה שלא תחשוב רק על משהו אחר? או למה שלא תירגע? למרות שכוונות טובות, אינן מועילות להפליא ולעתים קרובות גורמות לאדם חרד להרגיש אפילו יותר גרוע. כאילו הם צריכים להיות מסוגלים פשוט לצאת מזה, וכאשר הם לא יכולים, הם מרגישים שהם נכשלו.

תהליך הכניעה-איטי עד כאב

עם זאת, לצערי, לקח לי הרבה זמן לשבור את ההרגל לחשוב כך על בריאותי הנפשית. לעתים קרובות אני מרגיש חלש. אני מרגיש כמו מעמסה לאנשים שאני אוהב כי אני יודע שלפעמים אני צריך תמיכה וטיפול נוסף ברגעים האפלים יותר, רגעים שאני אפילו לא יכול להסביר כי אני עדיין לא לגמרי מבין מאיפה החרדה שלי נובעת ומה זה. אני מרגיש שאני אמור להיות מסוגל לשלוט בזה, כי זו מחלה בלתי נראית שקורה במוח שלי, ואם אני לא יכול לשלוט במחשבות שלי, זה לא הופך אותי לחוסר אונים וחלש? התשובה, כמובן, היא לא. אבל לעתים קרובות לא ניתן לשכנע את דעתי.

טיפול עוזר. גם רפואה ומדיטציה (הזמנים הנדירים שבהם אני דווקא מצליח לעשות מדיטציה בהצלחה, זאת אומרת). עם זאת, אפילו עם כל הכלים האלה, סביר להניח שתמיד תהיה לי חרדה. בדרך כלל, אנו מסוגלים להתקיים בשלום כעת. אני יכול להסתכל על השקרים האלה ולדעת שאני לא צריך לעקוב אחריהם בחור ארנב הספירלה החרדית. אבל לפעמים זה משתלט עלי. ישנם ימים שבהם אני מרגיש שאני עלול להשתקף מפחד, כאשר המוח שלי הופך לכלא ללא מוצא, כשאני באמת מאמין לשקרים שהחרדה שלי מספרת לי.

אני עדיין לומד איך להיות נחמד לעצמי ברגעים האלה. איך להפריד את עצמי מהחרדה שלי ולדעת שזה חלק ממני, אבל זה לא חייב להגדיר אותי. אני עדיין לומד איך לקבל את זה, גם כשזה לא הופיע זמן מה, זה תמיד יחזור וזהאני תמיד אצא מזה בצד השני כשזה יקרה. אבל, והכי חשוב, אני עדיין לומד שהמאבק היומיומי שלי במוחי אינו גורם לי להיות חלש או חסר אונים או לא אוהב. למעשה, זה די גורם לי להיות מטומטם.

רשע חרדני, חושב יתר על המידה, אוהב, גמיש, ראוי.