כיצד הפרעה סכיזואפקטיבית השפיעה על מערכות היחסים שלי

אני בן שלושים. במשך שנים אני מתקשה להיות במערכות יחסים מתמשכות.





אובחנתי עם הפרעה סכיזואפקטיבית בגיל 19. הפרעה סכיזואפקטיבית נחשב כשילוב ייחודי של סכיזופרניה ו הפרעת מצב רוח כמו דו קוטבית , עם סימפטומים כמו קשיי תקשורת, פרקי דיכאון, אשליות ואפילו הזיות. זה מציג אחרת מאדם לאדם, ועדיין יש הרבה מה ללמוד על זה. למרות שזה השפיע לרעה על חיי במובנים רבים, היה קשה במיוחד לנווט בחיי החברתיים.





לפני תחילת מחלת הנפש שלי, הייתי יוצא והיו לי חיי חברה תוססים. אמנם גם תמיד נאבקתי עם ADHD , נהניתי מאוד בתיכון. הייתי הקפטן של קבוצת הכדורגל בתיכון והרגשתי מחויב לעבודת הלימודים שלי. אף על פי כן, הפרעה סכיזואפקטיבית בסופו של דבר אי אפשרה אותי עד כדי כך שלא יכולתי לדבר משפט קוהרנטי, שלא לדבר על לנהל שיחה או להשלים פונקציות יומיומיות שגרתיות. השינוי היה מוחלט.

במסע שלי להחלים את בריאותי ולקיים חיים מלאים יותר, התחלתי בטיפול בשיחות בגיל 25, והחלטתי לשפר את יכולותיי הקוגניטיביות ולהתחיל להגדיר את יעדי החיים. אחת המטרות שעלו ראשונה הייתה להיות בקשר תומך, ולקיים יום אחד משפחה.



היכרויות מזדמנים עם מחלות נפש

אחרי שנתיים של עבודה על עצמי, התקדמתי למצב שלמעשה הרגשתי מוכן 'לצאת החוצה' ולצאת לדייטים. היה לי עבודה במשרה מלאה וחסכתי כסף. הייתי בן 27 ועדיין גרתי בבית וזה היה חסרון, אבל הביטחון העצמי שלי הלך וגבר.

הדייטים הראשונים בהם יצאתי היו מהנים ונינוחים יחסית. אבל עמוק בפנים טבעתי מחוסר ביטחון. מכיוון שהיה לי לקות קריאה, התפקיד שלי היה תפקיד ברמת קמעונאות בה עשיתי מעט מאוד כסף. יצאתי עם אישה שניהלה בית אבות, והייתי מחובר יותר ל'קריירה 'שלה מאשר לי לעבודה היומית שלי. היו אינספור דברים שדאגתי מהם.

מערכת יחסים זו נמשכה כחודשיים בלבד. זה נגמר בהודעת טקסט ממנה בה אמרה שאני 'בחור נחמד', אבל לא חשבה שאנחנו הולכים להסתדר. הרבה מהתוצאה הזו, אני חושב, קשורה לחוסר היכולת החברתית שלי מפסיכוזה, שלעתים קרובות השאירה אותי פעורי פה, ממש נתפסה בעולמי בלי יכולת לבטא את עצמי. ברגעים של פסיכוזה הייתי פותח את הפה לדבר, אבל שום דבר לא היה יוצא. לפעמים היא שאלה אם אני בסדר וזקוקה לעזרה. לא אמרתי לה מה אני חווה כי חשבתי שהיא תגיב בכך שתעזוב אותי. הסטיגמה של מחלת נפש היא אמיתית , אחרי הכל.

איך נראית פסיכוזה כשדייטים?

פסיכוזה לכדה אותי במוחי והקשתה עליי להיות ברגע הנוכחי בחדר. אנשים היו מדברים, אבל זה היה מאבק לעבד מידע כלשהו. כשחברה שלי ואני יצאנו, היו הרבה מקרים שבהם היא הייתה מצפה לתשובה, אבל אפילו לא עיכלתי מנטלית את מה שהיא אומרת מלכתחילה. בסופו של דבר היא הייתה אומרת משהו כמו, 'שלום, אתה בכלל מקשיב?' הייתי אומר לה כן אבל לא יכולתי להיזכר במה שהיא אמרה כי לא סיימתי לנתח את זה.

ההבנה האטית שלי בהחלט גרמה למבוכה מסוימת ותרמה לכך שהקשר לא עובד. באותה תקופה, רציתי להאשים את חוסר היכולת שלי להתארח בגורמים כמו עבודה לא מספקת, או לחיות בבית בגיל 27. במציאות, פשוט לא הייתי בריאה נפשית מספיק כדי לעסוק באנשים אחרים באופן רומנטי.

בשנה הבאה בערך המשכתי לעבוד על בריאות הנפש שלי בטיפול תוך התמקדות בשיפור הכישורים החברתיים שלי. במהרה התחלתי לצאת עם חבר, והתחלתי את הראשון שלי מערכת יחסים למרחקים ארוכים.

איך אני יודע אם יש לי ptsd

ובכל זאת, היה לי הרבה מה ללמוד. הדבר שהבנתי הוא שהאהבה והחיים מתפתחים כל הזמן. נאלצתי להמשיך ללמוד ולשפר את כישורי היחסים שלי כדי לעמוד בקצב של אנשים שהדייטים באים להם באופן טבעי יותר.

כוח הכנות

חצי שנה למערכת היחסים החלטתי לספר לה על המחלה שלי.

'יש לי משהו שאני צריך להגיד לך,' אמרתי.

היא הביטה בי בדאגה ונחנקתי. נבהלתי שהאבחנה שלי תסיים את הקשר. לא יכולתי לדבר הרבה בכלל, אז הרמתי את הטלפון והראיתי לה את האתר שלי שהכיל את הכתיבה שלי על האבחנה הסכיזואפקטיבית שלי.

'מה זה?' היא שאלה.

'זה האתר שלי,' אמרתי בקול שנשמע בקושי. 'יש לי הפרעה סכיזואפקטיבית.' הנשימה שלי החלה להתעצם והתחלתי להיות מתוחה.

'אתה כן?' היא שאלה.

'כן,' אמרתי. הרגשתי שרכבת תדרוס אותי.

'בסדר. ובכן זה לא משנה, 'אמרה.

צחקתי קצת. 'זה לא?' שאלתי.

טיפולי מקלט מטורף של המאה ה -19

'לא, בכלל לא,' אמרה. 'אנחנו צריכים להביא לך בירה. זה יותר מדי לחץ. בחייך. אני אנהג.'

אחרי השיחה הזו הרגשתי יותר בנוח. התחלתי לגלות עוד חוסר ביטחון. לפעמים, אולי הייתי נפתח יותר מדי. כשבוע לאחר מכן היחסים הסתיימו, אך באופן אירוני, אני לא ממש חושב שזה היה קשור לאבחון שלי.

בגלל הפרעה סכיזואפקטיבית, מעולם לא התבגרתי באותו שיעור כמו בני גילי. מכיוון שהתמודדתי עם פסיכוזה בראשית אמצע שנות העשרים לחיי, הייתי מבודד מאחרים ולא התאמנתי לקיים אינטראקציות חברתיות עם אנשים בני גילי. באותן שנים איבדתי את המעקב מה מקובל לומר מבחינה חברתית ומה לא. לפעמים הייתי מנסה לעשות בדיחות שלא היו רלוונטיות לשיחה שניהלנו. חוש ההומור שלי היה צריך להדביק את גילי.

החינוך נמשך

במבט לאחור הבנתי שהיחסים ארוכי הטווח הארוכים יותר עם חברתי הם צעד בכיוון הנכון. זה היה כישלון שפתח דלתות חדשות. הניסיון נתן לי ביטחון במי שאני, ואישר עבורי שאני צריך להמשיך ולהתקדם עם הבריאות וההשכלה שלי בנושא היכרויות.

מאז, ביליתי זמן לצאת לסירוגין אך לא הייתי במערכות יחסים אמיתיות. היום, אני עכשיו מנהל באיטליז מקומי, ואני חי לבד. אני מרגיש בטוח יותר לגבי מי שאני, אם כי אני עדיין מקבע על חוסר הלימות שלי, בדיוק כמו כל אחד אחר - כמו העובדה שאני לא מרוויח הרבה כסף.

בהיותי בטיפול, אני לומד גם למדתי שהיה לי הרבה בלבול לגבי מה שרציתי ולזהות בצורה ברורה יותר איזה סוג מערכת יחסים אני מחפש, ואיזה אדם אני רוצה להיות. שאלתי את עצמי מהי אהבה ולמדתי שמבחינתי האהבה היא הקרבת קורבנות למען האושר הכללי של שני האנשים במערכת היחסים. מחלת נפש או לא, זו התחייבות שהתחייבתי כשאני ממשיך לעבוד על עצמי.

יכול להיות שיש לי הפרעה סכיזואפקטיבית, אבל גם לאנשים אחרים יש אתגרים שהם מתמודדים איתם. זה הפגמים שנותנים לכולנו ערך ומגדירים מי אנחנו.

במשך זמן מה חיפשתי את האישה המושלמת. חבר אמר לי אז, 'אף אחד מאיתנו לא צודק ואף אחד מאיתנו לא טועה, חלק מאיתנו פשוט יותר נכון זה לזה מאשר לאחרים.'

זה נכון, והאמונה שדורשת מאיתנו לקבל את עצמנו יותר בתהליך. כשבעבר הרגשתי שוני ביכולתי לצאת ולנהל מערכת יחסים, הגדרה מחדש של מה שחיפשתי נתנה לי את הכוח הדרוש לי כדי לקבל את עצמי ולבצע שינויים בחיי על סמך מה שתומך ברווחתי. זה בעיני חלק מהבסיס למציאת אהבה אמיתית ובת קיימא.